Photo by Hal Gatewood
ניורון א׳ נפגש עם ניורון ב׳
ושאל מה הקשר?
זהו שבדיוק פה! הקשר הוא הקונקשיין! החיבור.
יש הרבה מחקרים שבודקים היום את סוגי הבדידות השונים, אנו רואים בוודאות שבזיקנה אחוזי הבדידות גדלים, אבל מחקרים היום בודקים גם את אחוזי הבדידות אצל צעירים, במקומות עבודה, דורות שונים, זהות מינית, מצב כלכלי, ועוד.
אין ממצאים שמוכיחים חד משמעית שבזמננו מתקיימת יותר בדידות מפעם, אך אני מעיזה להניח שבעידן הטכנולוגי, ומגיפת הקורונה מתקייימת יותר ויותר הרגשה של לבדות.
לבדות זה כאב, שאנחנו חווים בהעידר קשר של מערכת עצבים אחרת בחוויה שמציפה, מקפיאה,משתקת או ממריצה אותנו .
למה?
כי מערכת העצבים שהיא איבר חישה, רוצה, צריכה שירגישו אותה שהיו איתה אם למען וויסות או קשר.
כי אנחנו נולדים מתוכנתים לקשרים וחיבורים.
הכל כל הזמן בתנועה ובמערכות יחסים.
אנחנו אפילו נוצרים דרך קשר.
המוח שלנו מתוכנת כך, צריך את זה, לומד ומתפתח דרך קשר.
אנחנו כל הזמן בקשר, קשר עם עצמנו, עם המשפחה ,האחר, הקהילה, הרוח.
חוקרי מדע המוח מלמדים אותנו שמערכת העצבים שלנו
רוצה שנתחבר לבני אדם אחרים,
אנחנו לומדים על קשר דרך מערכת העצבים ודרך
נוירוני המראה, הנמצאים בכל רחבי המוח, עוזרים לנו לקרוא את רגשותיהם ופעולותיהם של אנשים אחרים.
זהו הבסיס לנוירולוגיה של אמפתיה.
כששני אנשים נמצאים בשיחה הם מעוררים זה בזה את מערכת עצב הראי ; אפשר לראות את זה דרך תנועה בשרירי פנים דומים (כך שהביטויים דומים) וזה גם מאפשר לכל אחד להרגיש את מה שהאחר מרגיש.
זוהי תהודה אוטומטית, מרגע לרגע המחברת אותנו.
פשוטו כמשמעו, אנחנו מחוייטים לחיבור.
והבדידות הכאב, הטראומה, הקושי, הבלבול, הריגוש, הפגיעה גם הן מבקשות תהודה, מגע, קשר בין שתי מערכות עצבים, הקשבה, להראות ולהיות.
אז למה להיות לבד שאפשר ביחד?
רוח חדשה נושבת
ואני הולכת לצידך ואיתך.
Comments