דמיינו מערכת חישה מתוחכמת ביותר שסורקת את הגוף בכל רגע נתון ומסוגלת לחוש בו-זמנית גם אתכם וגם את סביבתכם ולהתריע על כל מצב סכנה.
נעים להכיר - זוהי מערכת העצבים שלנו - איבר בעל קולטני חישה אשר קולטים ומשדרים אותות באופן אוטונומי, אוטומטי ותדיר.
מערכת העצבים האוטונומית
מערכת העצבים היא אוטונומית, זאת אומרת שהיא פועלת אוטומטית ללא התערבותנו. היא אחראית על כל הפעולות והתפקודים היומיומיים של הגוף שלנו.
מבחינה מדעית, מערכת זו מורכבת מאוסף של מבנים והסתעפויות, עצב הואגוס ארוך ומסועף, עובר באחורי וקידמת הגוף ומגיע לכל אזור ואיבר, מגזע המוח לאורכו ורוחבו של כל הגוף.
היא אחראית גם על:
- סריקת הגוף בכל רגע להעדר סכנה.
- מטרתה הפיזיולוגית היא הישרדות.
- ויסות בין התנעה לרגיעה - רגולציה.
- שמירה על סביבה בריאה של הומאוסטזיס.
- משנעת מידע מעלה מטה ומטה מעלה כתגובה לדחפים חיצוניים.
מערכת העצבים, כמו מכ"ם סורקת וחשה האם מתקיימת סכנה או ביטחה ומגיבה באופן אוטונומי לפי 3 מנגנונים עיקריים.
איך נזהה מאיפה אנו פועלים לפי מערכת העצבים?
כאשר המערכת מזהה סכנה או העידר ביטחה, היא מניעה אותנו וממריצה אותנו לתנועה, לפעולה:
מצב לחימה: מחשבות כועסות, סלידה, מרמור, אגרסיביות, התגוננות, האשמה, מצב התקפה.
מצב בריחה: הצפה רגשית, פאניקה, חרדה, הימנעות, דחיינות ובריחה רגשית-פיזית
אם הסכנה מורגשת כאיום על הישרדותנו, היא תשתק ואף תקפיא את גופנו.
קיפאון: חסר תחושה, קהות רגשית, עייפות ותשישות, אי יכולת ריכוז וחשיבה, הסתגרות, בושה, ניתוק, דיכאון, תחושת תקיעות.
ניתן לומר שמנגנוני ההישרדות העיקריים הללו קיימים אצל כל היונקים עוד מהשלבים הראשוניים של האבולוציה שלנו, ולכן אנו עשויים לזהות פעולות אלו כחייתיות.
הודות לתיאוריה הפוליוואגית, (סטיבן פורגס) נחקר עוד מנגנון מפותח יותר.
מערכת המעורבות החברתית היא מערכת אינטראקציה דו-כיוונית קולטת ומשדרת ( מביעה) מערכת זו פתוחה, מחוברת, רגועה, יצירתית, חברתית וסקרנית.
בואו ניקח דוגמא פשוטה מהיומיום, אמא או אבא חוזרים מהעבודה, עייפים או מותשים והילדה מגיעה וקופצת ומציגה את צרכיה. ברגע זה מערכת העצבים תפעל באופן אוטונומי ממצב לחימה- בריחה, קיפאון או מעורבות חברתית, או בהרכבה של יותר ממצב אחד. זה קשור באופן ישיר להתפתחותנו הצעירה והטראומות שנחוו.
חשוב לציין שכולנו נעים כל הזמן בין המצבים השונים, כולם חשובים ומגינים עלינו כחלק מאבולוציית ואינטליגנציית החיים. החשוב הוא החוסן, האופן והמהירות בה אנחנו חוזרים לקשר ופתיחות.
התיאוריה הפוליוגאלית מלמדת אותנו ותורמת מאד להבנה של האופן בו טראומות נחוות וכיצד הון משפיעות ישירות על מערכת העצבים, ובכך מיידעות אותנו בריפוי טראומות.
טראומה והקשרה למערכת העצבים
היום אנחנו יודעים שטראומה היא לא האירוע אלא התגובה הפנימית שלנו לאירוע
כלומר זה לא מה שקורה לנו, אלא מה שקורה בתוכנו כתגובה למה שקרה, באופן מודע ולרוב לא מודע.
עבור ילדים, החשיבות העיקרית היא תהליך ההתקשרות להוריהם, למטפלים.
כאשר האחראים לבטיחות הילד אינם מספקים חוויה של בטיחות ואוטונומיה, או חוויה אמביוולנטית, החיווט של מערכת העצבים נפגע.
הילד לא לומד מיומנות רגולציה. מתפתח מתח כרוני של חוסר הרגשת ביטחה. הדרך בה אנו נקשרים לעולם ותחושת השייכות שלנו נפגעת, חוויה של קושי באינטימיות וקשר.
נוצר שיבוש בחלק בו מערכת העצבים שופטת בין אם מתקיימת סכנה או לא.
כלומר כאשר הגוף חווה לאורך שנות התפתחותנו הראשוניים מצבים בהם חווית הביטחה וההתקשרות מתערערת, מערכת העצבים אינה יכולה עוד להבדיל בין העבר הלא בטוח, להווה הבטוח, היא לא יכולה לשחרר את הצורך להגן גם אם עכשיו מתקיימת ביטחה.
היא מחליפה את הצורך הבריא בחיבור וקשר בצורך בהגנה.
כאשר אנו חווים טראומה. מערכת העצבים מאין נתקעת וחווה סכנה גם שהיא איננה..
השאלה היא לא אם חוויתי טראומה! טראומה היא עובדה; היא חלק מהחיים.
כולנו חווים אירועים ומצבים שמטלטלים ומערערים אותנו.
השאלה היא האם הייתה לנו דוגמא בריאה, הקשבה, תמיכה ממבוגר אחראי?
האם למדנו מגיל קטן את המיומנות לווסת את המערכת, להיות בקשר עם הרגשות שלנו, להכיר בהם, לקחת עליהם אחריות ולעבד אותם?
ניתן לייחס את הטראומה שאנו חווים כיום כמבוגרים לתקרית בילדות שבה לא הרגשנו בטוחים לשוחח עם ההורים או המטפלים שלנו. זה פחות האירוע ויותר העובדה שלא הרגשנו בטוחים לדבר עם ההורים או המטפלים שלנו. - ד"ר גאבור מטה
לסיכום
חוסן נמדד בכמה מהר מערכת העצבים יכולה לווסת את עצמה או במילים אחרות, כמה מהר אנחנו חוזרים למצב של מעורבות, רגיעה, פתיחות והתקשרות.
ההבנה שמדובר במערכת אבולוציונית אומרת בעצם שהיא משתדרגת ומתהווה עם החיים תדיר. היא לא מערכת אישית לי, אלא מערכת קולקטיבית שבנויה על גבי מיליוני שנים של אינטליגנציית חיים כמו שתומאס הבל מלמד. הוא מתייחס אליה כדיסק-און-קי של החיים.
טראומה מתרחשת בתוך קשר או בהיעדרו, וכך גם הריפוי טמון וקורה בקשר.
בתהליכי הריפוי של שיטת OneBody אנו מתמקדות בריפוי מערכת העצבים ובחיווט מחדש שלה. פיתוח מיומנות לוויסות המערכת וחזרה למצב של קשר וחיזוק הרגשת הביטחה.
אנחנו לומדים:
לזהות מבנים תגובתיים, להקשיב ולתקשר עם מערכת העצבים בהתאמה.
להיות בקשר וייחס מדויק ולכבד את התנועה האותנטית, הקצב והמקצב. בכך אנחנו מלמדות את המערכת אמון בבחירה דרך הקשבה מרגע לרגע.
להמיס תנועות וטראומות שקפאו בגוף ובמערכת העצבים באמצעות יחס מודע ומכוונן בעבודה עדינה ומדויקת.
לזהות ולפגוש שרשראות רגשיות שמחזיקות אותנו בעבר, ולשחרר את דפוס המקור הנמצא מתחתיהן.
כלים ומיומנויות אלו עוזרים לנו להחזיר לעצמנו את תחושת הביטחה, לבנות חוסן ולפתוח אותנו לאפשרויות בחירה חדשות. אנחנו לומדים לנחות בחזרה בגופנו, עם תחושת שייכות עמוקה ועשייה מטיבה.
אם את.ה מזדהה עם הנכתב, או יש לך שאלות א רוצה לדעת יותר על הגישה והכלים, אני כאן בשבילך.
למה להיות לבד כשאנחנו יכולים להיות ביחד
Comments