מהי תאוריית הכלכלה? מילה על תורת הכלכלה והקשר שלה למחסור.

ככל שיש פחות ממשהו או ככל שמשהו דל יותר, כך הוא נהיה בעל ערך גבוהה יותר עבורנו ~ תורת הכלכלה~

טבענו האנושי הוא לנוע מאי נוחות וכאב לעבר נינוחות והנאה, לנוע ממחסור אל עבר שפע.

בחברה המודרנית, אנו משקיעים משאבים ואנרגיה רבה בחיפוש אחר השפע;

שפע כלכלי, בריאותי - פיזי ונפשי, שמחה ואושר, חברים, שפע חומרי, רוחני

וכל דבר אחר שעולה על דעתכם.

אנו מכירים בכוחות של מנטרות, תפילות, מצוות, הכרת תודה, העצמת מחשבות חיוביות ומנעד רחב של שיטות שונות להעלאת התדרים האנרגטיים שלנו, שבין היתר משחררות הורמונים כמו דופמין, אנדורפין, סרוטונין ואוקסיטוצין, וכתוצאה מכך אנו חווים תחושה של 'מצב רוח טוב' ושינוי תודעתי לפרקים.

באותה עת בה אנו משקעים אנרגיה, כוונה והתמקדות בהשגת שפע בחיינו, מתקיים זרם תנועה נוסף זרם דל יותר, לפעמים זורם כזרם שקט מתחת לפני המים. זרם תנועה שאנו יודעים על קיומו ובוחרים אולי להתעלם ממנו, או אולי אנחנו נמנעים מלהרגיש אותו, רוצים להשקיטו, או לשנותו.

זרמים אלה הם בעצם החלקים בנו בהם מתקיים חסך, החלקים המפוחדים שבנו, החלקים שמרגישים 'לא מספיק', חלקים מצומצמים ומצמצמים, חלקים השרדותיים של חוסר.

להרגיש כל סוג של חסך בעצמנו זה כואב, זה באמת כואב!

אבל מיכון שטבע האדם הוא לנוע מכאב לעבר הנאה, יש לנו נטייה לדלג מעל חסכים וכאבים אלו, לנסות לעקוף אותן, להפנות מבטנו לעבר השפע שיבוא, או שכבר קיים כמו שזרמים רוחניים מסוימים נוטים לומר.

מחסור פירושו חסר בכמות או במספר בהשוואה לביקוש, שאינו מתקיים בשפע.

פירוש זה בדרך כלל מתייחס לכלכלה. הוא ביסודו הבסיס לתורת הכלכלה:

ככל שיש פחות ממשהו, כך הוא נהיה בעל ערך גבוהה יותר עבורנו.

אני תוהה אם נוכל להפנים את התאוריה הזו גם על כלכלת הנפש והגוף הפנימי שלנו?

בגישת הכלכלה הפנימית שלנו אם נתייחס להרגשת החסך, החלקים בחיינו בהם אנו מרגישים איזה סוג של 'אין מספיק', האם גם אצלנו חלקים אלו יהיו בעלי ערך גבוהה עבורנו?

---

אם שפע מייצג שלמות ובריאות

מחסור מייצג הפרדה וכאב

הפרדה מייצגת טראומה.

טראומה; התגובה הפנימית (רגשית, סומטית, קוגניטיבית, אנרגטית) לאירוע.

טראומה מייצגת את החסך וההפרדה בנו ובחברה שלנו.

ולכן, אם אנחנו רוצים לנוע לעבר שפע, ובהבנה שהחסכים שבנו, החלקים המפוחדים בנו,

הם בעלי ערך גבוהה. ייטב איתנו לכלול חלקים אלו בדרך אל השפע.

להפוך את פחמי המחסור בנו ליהלומים זוהרים ויוקרתיים.

מחסור על שלל צורותיו, ביסודו זו תחושת חסך, אין מספיק וכנראה גם לא יהיה.

חוסר אהבה עצמית ופחד שלא אקבל, שאני לא ראויה לאהבה הזו.

כל חסך שאני חווה או מרגישה בחיי הוא ייצוג, סימפטום של טראומה.

המסע שלי מלמד אותי למרות ועם הקושי בכאב 'לכלול כל חלק מעצמי', את כל כולי, הטוב, הרע והמכוער.

זה גם מלמד אותי להתבונן בסקרנות כיצד חלקים אלה בעצמי משפיעים על ההתנהגות והעמדות שלי? איך הם משפיע על 'הכלכלה' הפנימית שלי? ועל הדרך בה אני חווה את העולם, הדרך בה אני משתפת פעולה, מאין 'תורמת' למצב העולמי הנוכחי.

אני מאמינה שחלק מהתשובות לשאלות אלו חבויות בדרך שבה הטראומות שלנו ממשיכות להשפיע עלינו, וכאנושות בעולם, ובעיקר באפשרויות החדשות, האוצרות הטמונים, ברגע שאנחנו לוקחים אחריות על החלקים המפוחדים בנו, החסכים שלנו.

כשאני אוספת ומחזירה אלי הביתה יותר חלקים מעצמי, אני מתקרבת לעצמי ולעולם.

הפרגוד ביני לבין העולם מתמוסס.

שאנחנו מרפאים את החלקים הכואבים שבנו, אנחנו גם מרפאים את החלקים האלה בעולם.

אנחנו משפיעים על העבר, ההווה והעתיד.

תבונה היא יכולת שגדלה בנו; כמה מהעולם אנחנו רוצים ויכולים לארח בעצמנו. תומאס הבל

כשאנו לומדים יחד, כל אחד להכיל יותר מהעולם בעצמו, להרגיש, ולאפשר לחיים לנוע דרכנו.

אנו גם לומדים להכיל את כל תנודות החיים, גם אלו שאנו מכנים תודעה גבוהה יותר כמו שפע אבל גם השכבות והניואנסים השונים של מחסור, חסך ופחד.

סך כל הרטטים הם חיים. אין שום דבר מחוץ לחיים, מחוץ לאלוהות. הכל חלקים של האחד.

להרגיש ולחוות יותר שפע אפשרי שיש בי את ההסכמה והמיומנות להרגיש גם יותר מהפחד והחסך.

לכל שאלה או תחושה

מוזמנים לפנות אלי

עידית