יום השואה

כיחידים וכאומה כאשר אנו ניצבים מול האתגרים הגדולים ביותר שלנו, לרוב אנו פוגשים את הצללים שלנו. העבר ההווה והעתיד מונחים לפנינו.

​

מדינת יישראל הוקמה לאחר השואה הקשה, מהחסך, המחסור, האימה, והצורך במקום להקים בו בית להרגיש בו ביטחה וביטחון.

​

יסודותיה של המדינה מושתתים על כאב, יגון, פחד והישרדות -

לצד תקווה, אמונה, ערבות הדדית, וזיקה.

​

אלו הם חלק מהערכים שקיבלנו בירושה, ינקנו מלידה, הם מלווים אותנו ואת ילדינו גם היום במודע או לא במודע.

אנו רואים זאת בתקופה האחרונה יום יום במדיה וברחוב.

​

במסגרת לימודיי בנושא טראומה אישית, רב דורית וקולקטיבית בגרמניה עם תומאס הבל אני מגלה כל פעם מחדש על האופן שהשואה מתקיימת בי.

האופן בו היא ניספגה בגופי מינקותי ולפניה, משחר ילדותי בתרבות השפתית, חינוך בתי הספר, טלוויזיה ועוד.

​

רבדים חדשים ועמוקים יותר מתגלים בי לגבי זהותי והשתייכותי ליהדות, לישראל. היחסים שלי לגרמניה הנאצית והעכשווית, לאנטישמיות וגזענות
מפגישים אותי עם חסכים, פחדים וגם עם הגזענות שבי והאופן בו גם אני שותפה להיווצרות הפרדה וריחוק.

​

אני עדה כל פעם מחדש לריפוי שקורה כאשר אני או אחרים מעיזים באומץ לדבר את ליבם האמיתי, לשתף בחוויה באשר היא, להוציא לאור את הקולות והרגשות השונים.

​

כל שיתוף אישי הוא גם קולקטיבי, הוא מהדהד בנו באופן מסויים ומרפא בנו ובעולם עוד רובד ומלמד אותנו על האנושית העמוקה ביותר שלנו.